הקשר בין חוויות טראומטיות שלכם מהעבר לתסמינים של ילדיכם בהווה

הילד שלכם בן 5 והוא עדיין מרטיב? הילדה סרבנית שיטתית? הבן שלכם עם התפתחות קוגניטיבית תקינה אך חוץ מהברות לא מצליח להרכיב מילה? אסטמה של העור? התפרצויות זעם חוזרות ונשנות? חרדת נטישה? ומה לא..

להרבה מן התסמינים הפיזיים, ההתנהגותיים או הרגשיים של ילדכם יכולים להיות הסברים לכאורה טכניים נקודתיים, שמענה ממוקד יפתור אותם בנקל. כשאני אומרת טכניים ממוקדים אני מתייחסת לאיזה טיפול, תגובה או התנהלות הורית אחרת שיכולה לעשות את כל ההבדל.

לחלק מן התסמינים זה לא יספיק. למשל, ילדה שיש לה חרדת נטישה על רקע זה שהוריה עסוקים ועל כן היא פוגשת את המטפלת יותר מאשר את אחד מהוריה - זה "קל", התנהלות אחרת ומינון אחר בנוכחות הורית יעשו את ההבדל.

ילד בן שנתיים שמתחיל לעמוד על דעתו וכשזו לא נענית מביא מופע אימים של התפרצות זעם, גם זה יטופל קודם ע"י תיווך להורה לצורך הביטוי החדש של הילד כמו לדרך הנכונה לנהל את הסיטואציה, מה שעשוי להביא לשיפור והכחדה של העניין. (כשאני אומרת "קל" אני לא מתייחסת למאמץ שכרוך מצד ההורה לשינוי התנהלותו, אני מתייחסת בעיקר לקשר סיבה- תוצאה הגלוי).

הקשר של אירועים טראומתיים מן העבר על ילדכם בהווה.

אני מניחה שיהיה לי קל לשכנע אתכם שגופכם או של ילדכם מגיב לעיתים בתסמין פיזי לאירוע שנתפס מרעיש או מאיים -אתם נרגשים יש לכם כאבי בטן, אתם לחוצים העין עשויה לקפוץ לכם.. כך גם אצל ילדיכם. אבל אני מציפה פה עניין מאתגר שעשוי להשמע כמו מדע בדיוני- הקשר שבין אירועים (שנתפסו בעינכם!) כטראומתיים, לבין תחלואי הגוף והנפש של ילדכם בהווה.

מה להם ולעניינים הפרטים שלכם מן העבר? או.. אז החידוש המטלטל הוא, שאותם אירועים מן העבר (במהלך ההריון, בשנתו הראשונה לחייו של הילד או לפעמים עוד קודם) עשויים לקבל ביטוי פיזי/התנהגותי/רגשי אצל ילדיכם!

כשאני אומרת ביטוי פיזי/התנהגותי אני בעצם רוצה לומר שלעיתים המחלה/התסמין הוא בעצם הפתרון שהמוח ההישרדותי של הילד סיפק לבעיה כפי שהיה חשוף אליה בזמן אמת או מדוייק יותר לומר כשאחד מהוריו היה חשוף אליה והוא היה במקום של הזדהות מלאה מתוקף החיבור.

למשל- אותו ילד בן 5 שמרטיב, יכול להרטיב בגלל שיש לו רווח פסיכולוגי מתגובת הוריו ופה שינוי בתגובה יכול לעשות את כל ההבדל אבל יכול להיות שההרטבה היא בעצם פתרון סימבולי של המוח למצוקה שהאמא חוותה סביב ההריון/לידה/שנה ראשונה לחיים שהיה קשור, תחזיקו חזק, לאירוע שריפה למשל. אותה אמא שחוותה בהלה עצומה ביחס לאירוע שריפה שנכחה בו במישרין או עקיפין העבירה שלא בכוונה את רישומי הטראומה אל המוח ההישרדותי של ילדה. מה המוח ההישרדותי עושה? מייצר "תקלה" מתוחכמת "לכיבוי האש". (מים מכבים אש) וכך כשהילד יחשף לטריגר שייתפס בעיניו כמסוכן ומאיים הוא עלול להשתמש באותו פתרון שמכבה שריפות- צינור מים או בעצם פיפי.. האם זה אומר שכל אמא/אבא שנכחו באירוע דומה גוזר על ילדו להרטיב? ממש לא. זה תלוי בפרשנות, בגודל האימה ובעיבוד שנעשה או לא נעשה מצד ההורה.

האם כל ילד מרטיב זה אומר שזה קשור לאירוע שריפה? ממש לא. מוח אחר של ילד אחר יכול להמציא את אותו פתרון של הרטבה לבעיה אחרת. למשל, אמא שחוותה דיכאון אחרי לידה ולא הייתה לה פניות רגשית אל תינוקה וגם לא טופלה בזמן, עלולה בטעות ושלא בכוונה להעביר לתינוק את ההרגשה שהוא לא רצוי, הדבר "יסומן" במוחו של הילד כתבנית ועכשיו אלו עלולות להיות המשקפיים שדרכו התינוק עשוי לראות את העולם, וכל מה שהוא יעשה זה לחפש "אישורים" לתבנית שנחרטה במוחו.. לימים כשיגיע לגיל גמילה מחיתולים, טריגר מסוים שיחווה אצלו כדחייה עשוי להפעיל אצלו את "הפתרון האולטימטיבי" לדחייה- ומה זו הרטבה אם לא אשליית חמימות רחמית?

מה עושים עם המידע הזה

מטרת מציאת ההקשרים הללו היא לא בכדי להוסיף עוד רגשות אשמה על אלה שכבר ממילא קיימים מהרגע שלקחנו על עצמנו את תפקיד ההורות. ממש לא. מטרת "החיטוט בארון השלדים" הוא לתת חומר חיטוי לפצעים ישנים שלא הגלידו מעולם.

לריקול הילינג שיטת האבחון והטיפול שמבוססת על הרפואה הגרמנית החדשה, יש אינדקס עב קרס על (כמעט) כל תחלואי הגוף והנפש הקיימים. לכל תסמין יש הסבר אופציונאלי לקונפליקט הרגשי הלא מעובד שייצר את הפתרון בדמות המחלה או הדפוס הלא רצוי. הרבה פעמים יש "הגיון" סימבולי בין הסימפטום לבין פרשנות הטראומה שיצרה אותו. אחת הדרכים להתחקות אחר הקונפליקט הרגשי שהילד סוחב בדמות מחלה היא לחפש את "ההיגיון שמאחורי השיגעון" כך למשל הילד שיש לו עיכוב בדיבור עשוי להיות הילד שאמו הסתירה את דבר הריונה עד שבוע מאוחר יחסית או שמרה על איזה סוד אפל אחר.

המוח ההישרדותי הבין בטעות שאסור לפתוח את הפה כי בזמן ההריון האמא חשה את גילוי הסוד כמו סכנה קיומית ממשית. או קחו לדוגמא ילד שנולד כשחבל הטבור היה כרוך סביב צווארו. בתשאול עם האמא נמצא, שהילד הקדים את מועד הלידה בשבועיים והאמא לא הייתה מוכנה נפשית לבואו ברגע זה. מה עושה המוח ההשרדותי והלא תמיד רציונאלי במושגים שלנו? מחפש פתרון "מעשי". האמא קשרה אליה את הילד בלולאה כדי שישאר עוד קצת איתה. לימים ילד זה עלול לפתח תחושות חנק בכל יציאה לדרך חדשה מבלי להבין למה.

כמו שציינתי קודם וחשוב להדגיש, אם היה מדובר רק באשמה אף איש מקצוע שבא לעשות טוב, לא היה מתעכב על אותם שלדים בארון. אבל הבשורה היא שיש ביכולתכם "להחזיר את הגלגל לאחור" ולעשות עדכון תוכנה למסקנות שתוצאותיהן מלוות ומנהלות את ילדכם ללא ידיעתו ומודעתו.

אז איך משחררים את הילד מהטראומה ההורית?

ע"י הפרדות! אם יש דפוס או תסמין עיקש מנסים לחקור איזה אירוע בזמן ההריון (או אפילו שנה לפניו!) או לאחריו היה יכול להסביר את התסמין. איזו טראומה או אירוע מכונן עברו על אחד ההורים (כן כן שניהם) שיכלו להשפיע בצורה כזו על הילד. לאחר שיש איזו השערה כותבים את הסיפור מבעוד מועד. מתארים את התסמין, אומרים שזה קשור לרגע ההוא שבו אתם חוויתם מצוקה כזו או אחרת (מתארים אותה), מפרטים בפרטי פרטים את הרגשות שהרגשתם, (זה לא המקום לצנזורות וחשוב שתתנו ביטוי אותנטי לרגשות דאז משום שאלה בדיוק נחרטו כמו הטבעה במוחו של הילד ) לילדים עד גיל 9 ניגשים בלילה כשהם ישנים לוחשים לתת מודע שלהם את כל הסיפור ואז אומרים להם שמהיום אתם מנקים לו/לה את התוכנה ויש לו/לה זכות קיום גם בלי התוכנה ההישרדותית הזו. הוא יכול גם בלעדיה, ומחברים אותו לאפשרויות החדשות והמקדמות. אם הם גדולים יותר בגיל ההתבגרות והם פרטנרים לשיחה אפשר לשתות מיץ אומץ וברגע של גילוי לב וקירוב לבבות לספר את הסיפור. מומלץ ללחוש במשך 3 לילות ברציפות עד שבוע.

אם האירוע באמת שייך לעבר, תצפו לניסים. אם האירוע התחיל בעבר אך השלכותיו נוכחות עדיין בחייכם, תצטרכו להמשיך לבקר אצל איש המקצוע לעיבוד ושחרור הרגשות הטעונים ולמציאת דפוסי התנהלות מיטיבים שלכם עצמכם. רוצה לסייג ולומר שהכלי הזה עמוק ומהפכני בתוצאותיו, אך כמו תמיד, האתגר האמיתי עשוי להיות דווקא באומץ שלנו ההורים להעלות למודעות שלדים שדחקנו עמוק בלא מודע. יד מכוונת של איש מקצוע שיש באמתחתו כלים טיפולים יכולה להוליך אתכם בזהירות אל המרתפים החשוכים ולהדליק יחד אתכם את האור. כל הזכויות שמורות לרוית ליבני – מטפלת רגשית,מדריכת הורים וייעוץ שינה. מאסטר N.L.P מאבחנת ומנחה בכלים קונבציונאלים לצד שיטות שתומכות בחיבור גוף נפש.