אם מודעות היא שם המשחק כולנו נמות אומללים

כולם אומרים לך שאת שווה. (על הנייר ) את מבינה שאת שווה, יש לך קבלות, תארים ויש כמה שמאוד מעריכים את השגיך המפוארים. אם ילחצו אותך לקיר את גם תדעי למנות את איכויותייך שניחנת בהם. אז למה אם כך בתוך תוכך את מרגישה קטנה ולא ראויה?

את יודעת שאת לא צריכה להעלב מכל זב חוטם שמעביר עליך ביקורת ובכל זאת את מתכווצת בתוכך לגודל אפון כשמישהו מתקן אותך, סליחה.."מדייק אותך", "מאיר את עינייך.."

את יודעת שאת לא צריכה לכעוס ולצאת מכליך נוכח כל מעשה רשלני / חסר רגישות שבעלך לוקה בו, והנה את מוצאת עצמך מתפוצצת בלי פרופורציות פעם אחר פעם, חושבת לעצמך שעושה לך "דווקא".

את יודעת שכשאת מרצה את הסביבה את אוכלת את עצמך מבפנים ובכל זאת לא יכולה להפסיק להיות "בנתינה". את יודעת שאת משלמת מחיר כבד על חוסר האותנטיות לעצמך ובכל זאת ממשיכה לזייף "זרימה" עם הסביבה.

תמיד אמרו לך שמודעות היא הדרך להחלמה ואת שאת הכי מודעת לעצמך ואזורי המשגה שלך, נופלת פעם אחר פעם לאותן תהומות נשייה, אז מה עכשיו..? מי יכול לחדש לך ומה יחדשו לך? עוד קצת מהמודעות הזאת שתזרה מלח על הפצעים ותהפכי לנציב מלח. עוד קצת שרק תוסיף להלקאה העצמית היומיומית שהביאה אותך עד הלום? תודה לא תודה. אז זהו. שלא.

מודעות אמיתית היא כזאת שתחשוף את המניע האמיתי שנסתר מעינייך ושגורם לך להמשיך להחזיק בדפוס המחשבתי הלא מפרגן שאימצת על עצמך, טיפול אמיתי ועמוק גם יחשוף את אותו רגע מכונן שבו אמרת לעצמך שבשביל לשרוד צריך להתכווץ, להתכופף, לוותר על רצונות, להתבייש באמת שלך, בעצמך אבל גם ידע להחזיר את הגלגל אחורנית וכמו בסרט "לחזור בזמן" לשכתב את ההסטוריה. את בטח חושבת לעצמך שאין לך חשק או זמן להזדקן בקליניקה ולשוב לרחם אימך ואני חייבת לומר לך שאת צודקת. ואת גם לא צריכה.

הטיפול הרגשי אצלי הוא קצר מועד. באמצעות הכלים שיש באמתחתי אני עושה "קיצורי דרך". אני מגיעה ישירות אל בעל הבית האמיתי שלך. אל זה שמנהל לך את העניינים ביד רמה כבר כך וכך שנים... המוח הקדום וההשרדותי שלך שנמצא בחלק האחורי והלא מודע שלך. אותו חלק שיעשה הכל אבל הכל כדי לשמור עליך שלא יאונה לך כל רע.

הבעיה מתחילה אם מה שתיכנתת אותו כשהיית מאוד מאוד קטנה לחשוב מה טוב ומה רע.. כשהיית קטנה היו הרבה דברים שבטעות חשבת אותם למסכני חיים. עשית זה כי היית קטנה עם יכולת מחשבתית מוגבלת ותלות מאוד גדולה במבוגרים- ההורים שלך. ובהינתן שאלו היו התנאים, יצרת לעצמך עולם עם גבולות מאוד בטוחים אך מאוד מאוד צרים ולא בהכרח תואמים את מציאות חייך העכשווים. (הפוך. בטוח שלא תואמים.) לדוגמא כשהיית קטנה ואמא כעסה עליך היית בטוחה שהיא לא אוהבת אותך, כשהיית קטנה לא הייתה לך את הפריבלגיה לאפשר מצב כזה, חשבת שזה עלול מינימום לנשוך ואולי גם להרוג. (כך ילדים קטנים בטרם רוכשים שפה חושבים) ולכן עשית הרבה דברים כדי שאמא לא תכעס או הפסקת לעשות דברים כדי שהיא לא תכעס. וכשגדלת קצת המשכת להתרחק מעצמך כדי שאחרים לא יכעסו עליך.. והנה את היום גדולה וחכמה, מבינה שאף אחד לא ימות אם תאמרי את מה שאת באמת חושבת או רוצה. ועדיין נשארת נאמנה לאותה תבנית קדומה. למה? או.. כי עד שלא נחזור אחורנית בזמן ונשכנע את הילדה הקטנה שהיית שלא נשקפת לה שום סכנת חיים לא תזוזי לשום מקום. כי בתחרות בין המוח הקדום למוח המעודכן (שנמצא באונה הפרונטאלית הקדמית שלך) - נחשי מי לוקח בהליכה? אבל זאת רק דוגמא אחת להתערבות שלא באה להתעמת עם הראש "הידען והיודע" אלא בארסנאל שלי יש כלים רבים יודעים להגיע לשורש האתגר ולעשות שם את השחרור המיוחל, הכלים שאני משתמשת בהם נקראים עוקפיי מיינד או עוקפי "שכל" ולמה צריך לעקוף את השכל? כי אם עד עכשיו השכל הישר לא הצליח לסייע לך להתקדם הלאה, אז סימן שהתשובות לא נמצאות אצלו וחבל על הזמן בפיטפוטי הסרק שלו. לפעמים פטפוטי הסרק באים לשמור על הקיים. כדי לא לגעת בפצע הכואב. להישאר במקום השטחי, הרציונאלי. ריפוי אמיתי מגיע ממחוזות הרגש. ולהגיע למחוזות הרגש צריך אומץ. ולמה אומץ? כי לגעת במקום הפגוע, זה לחוות שוב לרגע את המקום הפגוע. וביננו מי רוצה להחיות את התחושה הנוראית הזאת? עדיף לדבר עליה מגבוה ולהמשיך לנוע במעגלים מעגלים.. העניין הוא שכשלא מטפלים במקור הכאב, הוא לא הולך לשום מקום. הוא מודחק במערכת העצבים, מנהל אותנו באשר נלך.

לפעמים זה גורם לתסמינים גופנים ומחלות שונות, לפעמים מרחיק אותנו מהמטרות שלנו ולפעמים בנוכחות טריגר מסוים (שבחויה מזכיר לנו את הכאב המודחק) אנחנו חוזרים להתנהג כמו בני 3 ולא מבינים למה.

בניגוד לפסיכולוגיה המסורתית, הכלים שאיתם אני עובדת בקליניקה, לא מדברים "על הרגש"- מה הרגשת, מה אתה חושב על מה שעשו לך הוריך? אלא מדברים עם הרגש, מחיים את החוויה ועושים את הריפוי "בזמן אמת". נשמע מפחיד? בשביל זה אני מגייסת את כל הכלים המטיבים מעולם הנפש והרוח, כדי שהמטופל ירגיש עטוף כמו ברחם אימו ויוכל לעבור חוויה מתקנת.